<h1>ראבי"ה סימן תתקפ"ב</h1>
<h2>דף לג.</h2>
מפני שראיתי פתרון רבותיי בהך שמעת' ולא נראה בעיניי, באתי לכותבה כפי עניות דעתי. בפ"ק דפסחים [ו' ע"ב] גרסינן נכתוב בראש חודש ראשון והדר נכתוב חדש שני אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה אמר רב פפא לא אמרן אלא בתרי ענייני, פי' אפילו בפרשה אחת רק שפסוק אחד מפסיק בינתיים, אבל בחד עניינא, או אפילו בשני פסוקים רק שאין פסוק אחד מפסיק ביניהם, מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דאי לא תימא הכי כלל ופרט דלמא פרט וכלל הוא וכו' ופריך אי הכי בתרי ענייני נמי הא דיינינן כלל ופרט ואי אמרת אין מוקדם ומאוחר דלמא פרט וכלל הוא הניחא למ"ד כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין בכלל ופרט, פירוש אלא בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו', שפיר, דבמדת דבר שהיה בכלל לא חיישינן אם אותו דבר שיצא מן הכלל דהיינו הפרט אם הוא מוקדם לכלל או מאוחר דבכל עניין נדרש בזו המדה הילכך ליכא למיפרך ממוקדם ומאוחר ואתי שפיר, אלא למ"ד דנין כלל ופרט אפילו הן מרוחקין זה מזה ולא בדבר שהיה בכלל, מאי איכא למימר וקשיא דלמא פרט וכלל הוא. והמקשה היה סבור דאפילו בתרי ענייני סבירא ליה דנין. ולאלתר הוה מצי להשיב למקשה וליטעמיך (היכי) [היכא] דיינינן מדת כלל ופרט והיכא דיינינן מדת דבר שהיה בכלל, כיון דבכל עניינין דיינינן בכלל פרט, דהכי פריך תלמודא בפרק כל המנחות באות מצה [נ"ה ע"ב] כדנפרש לקמן, אלא דלא חש לפרש כי אם האמת דלפי המסקנא לא קשיא לן הך פירכא כאשר אבאר לפנים. ומשני הני מילי בחד עניינא, פירוש אפילו למ"ד דנין במרוחקין הני מילי מרוחקים בחד עניינא כגון בפסוק אחד או אפילו בשנים רצופים. מצינו בפסוק אחד כההיא דפרק החובל הלכה צער כוואו בשפוד [פ"ה ע"א] דמוקמינן פלוגתא דר' ובן עזאי בכלל ופרט המרוחקים זה מזה אי דנין בכלל ופרט אי לאו, והכלל כוויה תחת כויה והפרט חבורה תחת חבורה ומפסיק ביניהן פצע תחת פצע, ואפ"ה חד מינייהו סבר אין דנין. וכ"ש אם רחוק בשני פסוקים דלדידיה אין דנין. וכן בפרק בנות כותים הלכה והכותים מטמאים משכב תחתון [ל"ג ע"א] חשיב נמי חד תנא מרוחקין זה מזה משום דוטמא שבעת ימים מפסיק באמצע המקרא בינייהו. ומיהו למאן דאית ליה דנין, סבירא ליה אפילו בשני פסוקים זה אצל זה רק שאין פסוק אחר מפסיק בניהן דנין, כל זה מקרי חד עניינא, כדמוכח בסנהדרין בפרק נגמר הדין הלכה כל הנסקלין נתלין [מ"ה ע"ב] תנו רבנן והומת ותלית וכו' עד רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל כי קללת אלהים תלוי פרט, דבמגדף מיירי, אי הוו מקרבי להדדי אין בכלל אלא מה שבפרט, השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי ע"ז דדמי ליה בכל מילי, פירוש דהוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה וסבירא להו דאין דנין בכלל ופרט אלא בדבר שהיה בכלל, דמגדף בכלל מומתין הוא וכתיב והומת ותלית, ויצא מן הכלל ללמד ומה מגדף כופר בעיקר נסקל ונתלה יצאו נסקלין וכל שכן שאר מיתות ב"ד שאין נתלין. ור' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי בכל התלמוד, והיכא דמרחקי דיין להו נמי בדבר שהיה בכלל, אלא שמרבה יותר כי כל מידותיו לרבות. והכי דיין מה מגדף שנסקל אף כל הנסקלין נתלין. וכי היכי דר' אליעזר דיין כלל ופרט וכלל כרבנן בלשון ריבה ומיעט וריבה לרבויי טפי מעל ידי הכללות, הכי נמי במדת דבר שהיה בכלל מרבי טפי מרבנן. וחילוק שבין שתי המדות הללו אבאר לפנים. ורבנן ור' אליעזר תרווייהו אית להו דכלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין בכלל ופרט. ובתרי ענייני היכא דמפסיק פסוק ביניהן וכ"ש טפי, אפילו למ"ד דנין מרוחקין ביותר, בזה לדברי הכל אין דנין בכלל ופרט אלא בדבר שהיה בכלל. ומהשתא שמעינן דהיכא דכלל ופרט הסמוכין לגמרי בלי הפסק כלל [דנין בכלל ופרט] לדברי הכל ולא בדבר שהיה בכלל. ואי תרי ענייני נינהו לדברי הכל דיינין בדבר שהיה בכלל ולא בכלל ופרט. ובחד עניינא היינו פלוגתא דאית דדיין בכלל ופרט ואית דדיין דבר שהיה בכלל, ויש חילוק ביניהן, דדבר שהיה בכלל מרבי טפי ממדת כלל ופרט כדפרישית ההיא דנגמר הדין וכו'. וראייה מפרק כל המנחות באות מצה הלכה אם החמיצו שיריה [נ"ה ע"ב] דתניא לא תאפה חמץ מה ת"ל והלא כבר נאמר לא תעשה חמץ וכו' עד והלא אפייה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אלי' ולומר מה אפייה וכו' אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי לאתויי קיטוף. ומפרש התם דהיינו מידת דבר שהיה בכלל. ופריך על הך מידה ואימא לא תעשה כלל ולא תאפה פרט כלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט אפייה אין מידי אחרינ' לו ומשני א"ר אפטוריקי משום דהוו כלל ופרט המרוחקין זה מזה ואין דנין אותו בכלל ופרט. ועל כורחי' התם פירושו אלא בדבר שהיה בכלל. דהא עלה קאי לתרוצי. ומהשתא נוכל לדעת בכל דוכתי היכא דרשי כלל ופרט והיכא דרשי' דבר שהיה בכלל. והתם לדברי הכל אין דנין דבתרי ענייני הוא ואפילו בשתי פרשיות האחד בויקרא [ב', י"א] והשני בצו את אהרן [ו', י']. וכן צריך לפרש פלוגתא דבן עזאי ור' בפרק החובל [פ"ה ע"א]. וכן ההיא בפרק בנות כותים הלכה הכותים מטמאים משכב תחתון כעליון [ל"ג ע"א] ומסקינן הכי דותהי נידתה עליו כלל ופרט המרוחקין זה מזה וכו', ודנין אותו בדבר שהיה בכלל, דמשכב בועל נידה בכלל שאמ' דין טומאת נידה הוא וכיון דכתיב ותהי נידתה עליו, ויצא מן הכלל ללמד להקל עליו ועל כל הדומין לו שהם תחתיו כגון מושבו, שאין מטמאין אלא בטומאה קלה, ויצא מגעו שאין (ש)מטמא טומאה חמורה.
מיהו קצת יש לתמוה על זה, דבכל מקום כשאנו דנין דבר שהיה בכלל או שיצא מן הכלל, בא למעט קצת מן הכלל ומיהו הוא נשאר בדינו מכלל הראשון, כדאמרינן בריש סיפרא ומייתינן ליה בריש כריתות [ב' ע"ב] ובפ"ק דיבמות [ז' ע"א] ובזבחים בפרק בית שמאי דבר שהיה וכו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' והלא שלמים בכלל שאר קדשים היו ויצא מן הכלל מה שלמים שהן קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית מכלל טומאה, אבל מכל מקום שלמים נשאר בדין הכלל לטומאה, אבל הכא אנו עוקרין המשכב מדין הכלל מטומאה חמורה לטומאה קלה. ותו תימה דכשאתה אומר יצא מושב הוא נשאר בדין הכלל וגבי שלמים אנו מוציאין קדשי בדק הבית לגמרי. ותו קשיא לי הא דגרסינן בפ"ק דיבמות [שם] תהוי הא דאשת אח (ד)דבר שהיה בכלל וכו' ומייתי עלה הך דשלמים דריש סיפרא ופריך התם מי דמי התם גבי שלמים כלל באיסור ופרט באיסור הכא כלל באיסור ופרט בהיתר הא לא דמיא אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש וכו'. ובפרק בנות כותים הכלל להחמיר והפרט להקל ודיין להו בדבר שהיה בכלל. ויש לומר דהכא אין הפרט מפורש בהדיא להקל אלא מעצמינו נתקו מטומאה חמורה לטומאה קלה, אבל אשת אח מפורש בהדיא התירו לייבום הילכך פריך ליה. והחילוק הוי רחוק הפלא ופלא. אי נמי דלהכי קאמר רבא אפילו למ"ד דנין הכא מודי מטעם וכל ריבוייא הוא ולא דמי לא לדבר שהיה בכלל ולא לכלל ופרט. דאע"ג דבפרק שור שנגח אמרינן וכל כללא ודיינינן בכלל ופרט וכלל ולא אמרינן ריבויא הוא, אלא התם דמוכח היינו טעמא דמשום (דבכל) [דוכל] ריבוייא כתוב אצל הכלל אבל הכא כתוב אצל הפרט הילכך בלא הוכחה מרבינן ביה טפי מבכלל ופרט וכלל. ואין לומר דבנידה לא הקפיד בלשונו אלא כאלו היה אומר וכל כללא הוא והוו להו שני כללות הסמוכין זה לזה והפרט דמשכב כתוב אחריהם ואמרינן בפרק אילו טריפות [ס"ו ע"ב] בכל מקום שיש אותה מידה הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט וכלל, ופי' ליבעי לרבויי כעין משכב ולמעוטי מגע, דאם כן תפרש לא תוכל לנתקו מטומאה חמורה לטומאה קלה. ותו דא"כ כך היינו מרבים במידת כלל ופרט כמו שרצינו לרבות תחילה במידת דבר שהיה בכלל, ואם מד[ו]ת הללו אחד, למה נחלקו בריש סיפרא בי"ג מדות. ואפילו להילל דדריש בסיפרא רק ז' מדות וכולן בכלל נשמעי', מיהו איהו מודה דאינו הכל אחד. הילכך נראה (דבכל) [דוכל] ריבויא, ומרבי' טפי ממדת כלל ופרט וכלל כדמוכח דשור שנגח את הפרה [נ"ד ע"ב], והיינו כמו מידת דבר שהיה בכלל למידת כלל ופרט. וריבויי איכא דאילו כלל ופרט בשיש אחריו ריבוי מהשתא מ[י]ותר הכלל ופרט לדרשא אחרינא, מה שאין כן במידה דבר שהיה בכלל. וראיה לדבר דפריך בשילהי שור שנגח את הפרה [שם] השתא דאמרת וכל ריבויא הוא בהמתך דדברות הראשונות ושורך וחמורך דדברות האחרונות למה לי אמרי וכו'. ובפרק בנות כותים צריך לומר נמי דמיותר פרט לדרשא אחרינא. לא מרבינן אלא חסימה ופריקה וכלאים מה שהיינו מרבים נמי תחילה על ידי דבר שהיה בכלל. מיהו אם היה צריך היה דורש נמי לדרשא אחרינא שאינה דומה לו ומעניינו כלל כלל, דאם אינו עניין לגופו תניהו עניין לדבר אחר כיון שמיותר, דהכי מידה שבתורה כן בדבר שהיה בכלל דמרבי משור וחמור דשבת וכלאים ופריקה וחסימה אע"פ שאין מדברים מענינא מיהו דומה לו במקראי, דבבהמתך כתי' התם כמו הכא. (דלא) [ולא] תיקשי דהתם בריש הסוגיא בעי למידן הני קראי דדברות הראשונות ודברות האחרונות בדבר שהיה בכלל ולבסוף פריך אימא כלל ופרט הוא והכי מסקנ', והתם מרוחקין זה מזה ובתרי ענייני. דאיכא למימר דתלמודא בעי למידן בדבר שהיה בכלל משום דחשיב להו תרי ענייני, ובמסקנא סבירא ליה דדברות הראשונות והאחרונות כיון דבדבור אחד נאמרו, כדאמרינן [ר"ה כ"ז ע"א] גבי זכור ושמור, דחשיב להו כאלו נכתבו בפסוק אחד ודינו בכלל ופרט וכלל, ואין לפרש הך עניינא שמדבר מעניין אחר כי כמה הוכחות איכא דלית להאי פירושא דפרשי' לעיל. ושמעינן מההיא סוגיא נמי דיצא ללמד על הכלל כולו הוא על שני דרכים. דמלמד על הכלל שבעניין כמו שלמים שמלמד על הקדשים לטומאה דהכלל ופרט מדבר בטומאה, וגם מלמד לשאר כללות הדומין לו אע"פ שאין מדברין מעניינינו. דהכא הוה דאין ברישא והלא שור וחמור בכלל וכל בהמתך (הא) [היו] למה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן אף כל חיה ועוף כיוצא בהן. פירוש אף כל, כגון חסימה ופריקה וכלאים אעפ"י שאינן מעניין שבת. ואי קשיא למאן דאמר [שבת ע' ע"א] הבערה ללאו יצתה אמאי לא דיין נמי ללמד על הכלל כולו להחמיר כר' נתן ללאו ולהקל, דהתם נמי אין מפורש פרטו להקל בהדיא, דכי היכי דר' נתן דריש ליה לחלק להחמיר, לדרוש ליה ר' יוסי לחלק. יש לומר דאין הכי נמי אי לא נפקא ליה חילוק מלאכה מעלמא, אבל השתא דנפקא ליה מעלמא, על כורחי' החילוק להחמיר ולא להקל, דהא גבי חילול שבת מפורש סקילה גבי מקושש אייתר יציאת הבערה ללאו. וראייה דגרסינן בפרק ד' מיתות הלכה העובד ע"ז [ס' ע"ב] זובח לאלהים וגו', והלא זביחה בכלל היתה ולמה יצאת וכו' השתחואה לידון (בעשה) [בעצמה] וכו'. ובמסקנא [ס"ב ע"א] תני רב זכאי קמיה ר' יוחנן זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת א"ל פוק תני לברא. והך דר' זכאי מחלוקת דר' יוסי ור' נתן דמייתי הך דהבערה וכו' ופריך רב יוסף ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם הבערה ללאו יצאת דנפקא ליה חילוק מלאכות מאחת מהנה דתניא ר' יוסי אומר וכו' אבל הכא דלא נפקא ליה חילוק מלאכות מעלמא דכולי עלמא השתחואה לחלק יצאת דחייב על כל אחת ואחת. ולחלק להקל וללאו בעלמא ולמעוטי מסקילה ליכא למישמע דמפורש בוילך ויעבוד אלהים אחרים סקילה. והא דדיין בריש שמעתא זביחה לחלק ולא השתחויה, משום דאי מהשתחויה אפילו מגפף ומנשק וכל שכדרך כבוד א"כ זביחה למה יצאת. אבל אי זביחה גמרינן השתחואה ללמד על עצמה. וכן פר"ש התם. וכן בסוף ד' מיתות [ס"ז ע"ב] דריש ר' יהודה אוב וידעוני בדבר שהיה בכלל וכולן בתרי עניני. והא דגרסינן בריש פרק בהמה המקשה [ס"ח ע"ב] א"ר יוחנן הכל היו בכלל ובשר בשדה טריפה וגו' כשפרט לך הכתוב חטאת שיצא חוץ ממחיצה וחזרה אסורה חטאת הוא דפרט רחמנא אבל חולין כיון דהדור שריין. יש לשאול אמאי לא דיין ליה בדבר שהיה בכלל וללמד על הכלל לאיסור. ונ"ל דבכל מקום כשמלמד על הכלל צריך לומר יצא זה שאינו נוהג בו דין, והכא אי מרבינן חולין מאי מפקת. הילכך כי מפרשת נמי מילתיה דר' יוחנן בדבר שהיה בכלל צריך אתה להוציא חולין לכל הפחות. וברוב מקומות בתלמוד היכא דאיכא דבר שהיה בכלל, קאמר יצא זה, בההיא דשלמים דריש סיפרא, ובזביחה בפרק ד' מיתות [ס' ע"ב], ובריש כל המנחות [נ"ה ע"ב] גבי אפייתן. ואע"פ שיש מקומות שאינו אומר יצא, צריכין אנו לפרש מעצמנו שיצא שום דבר אע"פ שבדוחק יש למצוא בהרבה מקומות אבל עמל הוא בעיניי להאריך. ותדע דגרסינן בריש גמרא [דכריתות] [ב' ע"ב] ר' יוחנן אמר לכך יצאת כרת באחותו לחלק, ופריך עלה רב ביבי ומהדר תלמודא ורב ביבי בר אביי לית ליה דבר שהיה בכלל וכו' ומשנינן לחלק אמר לך רב ביבי לאו מי אמרת התם יצאו קדשי בדק הבית הכא נמי מה אחותו מיוחדת וכו' יצא אשת איש. ועל כורחי' דר' יוחנן חזר בו מכח פרכי (ורב) [דרב] ביבי דהא איתותב. והא דריש פרק בהמה המקשה [ס"ח ע"ב] דר' יוחנן אתיא כדרב ביבי, משמע בהדיא כדפרישית. ומקצתן הזכרתי והן יורו על רובן בלא תגוף רגליך. ורש"י פירש בפרק נגמר הדין [מ"ו ע"א] גבי והומת ותלית, דכלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט אלא מרבינן ביה כמו בכלל ופרט [וכלל] הילכ' מרבי רבנן בו [כ]עין הפרט ע"ז. ומשמע התם אי הוה דאין ר' אליעזר ריבה ומיעט גרידא הוה מרבי איהו נמי ע"ז גרידא. ודיקדק רבינו בפירושו שבכל מקום בתלמוד הוי ריבה ומיעט כמו כלל ופרט וכלל. ואין נ"ל, מדגרסינן בפ"ק דפסחים [ו' ע"ב] אי הכי תרי עניני נמי הניחא למ"ד כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט. ואי בכלל ופרט [וכלל] דיינינן ליה אכתי תקשי הא אין מוקדם ומאוחר. ואע"פ שיכול אני להעמיד דברי (רבנן) [רבינו] דהיינו ניחותא דאפילו אם נאמר ממאי דכלל ופרט וכלל הוא דלמא פרט ושני כללי או שני כללות ופרט הוא, לא נפקא מינה מידי דגרסינן בשילהי אלו טריפות [ס"ו ע"ב] כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט [וכלל], וכן יש לומר (אבל שמעתי) [אכל שמעתא] דפליגי התם ודיין לי' בריבה ומיעט וריבה, מיהו ליתה לפתרונו כדמוכח בריש כל המנחות באות מצה [נ"ה ע"ב] כדפרישית לעיל. אלא בדבר שהיה בכלל משמע התם דדיינינן. ועל כורחיך דבר שהיה בכלל [וכלל] ופרט וכלל שני מדות הן, מדחשיב ליה ר' ישמעאל בריש סיפרא גבי י"ג מדות בתרי. והחילוק יש ביניהן, דדבר שהיה בכלל מלמד אפילו שלא מעניינו כאשר הוכחתי נמי לעיל מפרק שור שנגח את הפרה, וכלל פרט מרבה מעניינו מעניין שבת כמו וכל ריבוייא עד שלא רבינו דבר מיוחד הפרט. ומיהו וכל ריבויא חלוק נמי מכלל ופרט וכלל דבר דרשינן וכל ריבויא מיותר כלל ופרט לדרשא אחרינא כדמוכח נמי התם כדפרישית לעיל מה שאין כן בכלל ופרט וכלל. וגם חילוק ישנו, כל ריבוייא מרבה עופות מה שלא ריבה מכלל ופרט וכלל. ומשמע נמי התם דדבר שהיה בכלל מרבה טפי מכלל ופרט וכלל הילכך אין יכולין רבנן לדייק משם מורי. וגם פירושא בחד עניינא ותרי ענייני שפיר[ש] חד עניינא בחדא פרשה, יש תשובות חבילות עליו להשיב כמו שפירשתי והוכחתי לעיל. ואפילו בחד עניינא אמרינן אין מוקדם ומאוחר היכא שיש טעם והוכחה לדבר כדפר"ת והוכיח (מדיחוייה) [מדחיה] וסקילה בנגמר הדין [מ"ה ע"א] וביומא [ל"ב ע"א] (בד') [בי'] קידושין וה' טבילות. ותו לא מידי. כן נראה לי אבי העזרי.
